כמה קל להרוס, כמה חשוב לבנות 

כמה קל להרוס, כמה חשוב לבנות

"כמה שאת טיפשה ...." המילים הכו במיכל, והיא  נותרה לגמרי לא מוכנה, כלא מאמינה -היא חשבה שכל זה כבר מאחוריה. פתאום הכל נראה לה כמו רצף תמונות המוקרנות מלפניה, אך אף אחת מהן לא נעמה לה: "לא יתכן שכל זה חוזר, לא רוצה לחשוב על העבר, הוא נגמר ממזמן"... דוד התהלך בבית כרוח סערה כולו שוצף וקוצף, בעודו מפטיר מילים ללא הרף אל תוך חלל האוויר. מיכל שהייתה פגועה עד עמקי נשמתה, ניסתה בכל מאודה לא לפגוש במבטה של בתה בת- ה 16 שעמדה באותה השעה במטבח, ממש בסמוך אליה.

 תחושות של בושה ועלבון, ומחשבות של כעס הציפו אותה: "איך הוא מעז"... אך היא ידעה לעצור בעצמה מתגובה, שרק היתה מחריפה את המצב. דוד לא פסק מלהולל מהומה, ולבסוף טרק את דלת הבית בדרכו החוצה.

 לפתע השתררה שתיקה. סיוון, בתה של מיכל, הביטה באמה בהשתאות, מהולה בהלם ואמרה: "מה קרה לאבא"? "אינני יודעת", ענתה מיכל, בניסיון לשוות לקולה רגיעות, למרות שבתוך תוכה התחולל מאבק אשר היקשה עליה לשלוט בעצמה.

 דויד ומיכל היו נשואים כשני עשורים, בהם הם חוו עליות ומורדות כרוב האנשים, אך תמיד כשהרוחות שככו הם היו, ונותרו חברים. אמנם מיכל היתה עדה להתפרצויות רבות מצד דוד, אך בשנים האחרונות הן התמעטו, וכמעט נמוגו לגמרי. נראה כי הם סוף סוף הגיעו לנחלה, עברו את כל המשברים והמהמורות בדרך, ונותרו, למרות כל הקשיים, עדיין יחד.

 מיכל אהבה את דוד, ועם השנים למדה "ללכת בין הטיפות" ,ולנתב בין מצבי הרוח המשתנים, שלעיתים תקפו בו. היא הייתה ערה לכך שעבודתו התובענית הייתה הגורם המרכזי לאופיו הסוער, ולכן גם ידעה מתי עליה "להוריד פרופיל" במטרה להרגיע את האווירה, בידיעה ברורה שהיא  תתמודד עם אותו מצב נתון במועד מאוחר יותר. היא למדה אותו, הפנימה שלמעשה כולם דומים ואם זאת גם שונים, כל אדם וחולשותיו, וכל אדם ומעלותיו. בשלב מסויים בחייה, החליטה מיכל שהיא מתמקדת במה שיפה וטוב בחייה הזוגיים, וחשבה על כל שדויד טרם למשפחה שהם בנו יחדיו, וגם לה עצמה, כאדם. היא ידעה שגורל כל המשפחה נתון בידיה, היא יכלה להרוס כליל, או להציל... באחת היא החליטה שהיא נלחמת.

 מיכל שנתה גישתה אליו, ובמצבים שהיה קל לה לכעוס, בנשימה עמוקה, היא כבשה את יצרה, ופשוט חייכה...  היא חשבה: "אז נכון שזה היה לא קל, וכן, גם היו נפילות בדרך"... אך היא לא ויתרה, כי היתה לה מטרה - הילדה, החיים הזוגיים, והמשפחתיים היוו את ההשקעה הגדולה ביותר של חייה. ברגע שגמלה בה ההחלטה להיות מאושרת, ולדאוג לאושרם של בני משפחתה, ויהי מה, היא החלה לפעול. הצעד הראשון היה דויד, מה הוא באמת רוצה? מה חסר לו? מה הוא לא מקבל? היא הבינה שהכול נסוב סביב האהבה, והיא הייתה כ"כ כמהה לה, וידעה שהוא בסך- הכול בדיוק כמוה, רוצה להיות נאהב, ואוהב יותר מכל דבר אחר בעולם. אז, כמו משהו יצא בה לחופשי ,והיא החלה להיות יותר אוהבת, יותר רכה ומקבלת. אט אט, הפכה להיות יותר אמפטית, יותר סבלנית ובכך גרמה לכל האווירה בזירה הזוגית שלהם להיות יותר רגועה.

 כן, בשנים עברו, כך זה בדיוק נראה, "זירה" של בלאגן, צעקות, וחילופי דברים לא נעימים,  אבל עכשיו כל זה נראה לה כמו חלום רחוק, רחוק מאוד מהמציאות החדשה אותה היא חווה כבר מזה זמן רב.    

מיכל ניערה עצמה משלל המחשבות אשר הציפו אותה, פנתה לסיוון, ואמרה ברוך:"זה בסדר ילדה שלי, אבא פשוט עובר יום קשה, וקצת קשה לו לשלוט בתגובותיו, אל תדאגי הוא  כבר יחזור במצב רוח טוב יותר". במאמץ ניכר, היא ניסתה להעלות חיוך על שפתיה. קשה היתה עליה ההיתמודדות עם העובדה שבתה היתה עדה למראות שהיתה מעדיפה שבתה לא תחשף אליהם. סיוון נתנה מבט  אדיש באמה, משכה בכתפיה, ואמרה: "אל תדאגי אמא, זה בסדר, אני את אבא מכירה, הוא יחזור הביתה רגוע יותר, אל תשימי לב, אבא ממש לא התכוון"... מיכל חיבקה  אליה בחום את בתה, היא ידעה שסיוון מנסה לרומם את רוחה, הן הרגישו אחת את השניה - וכך זה היה מאז, ומעולם.

 כעת היתה מוכרחה לחשוב על המשימה העומדת בפניה:  לבשל ארוחת ערב עבור משפחתה, וחברים אשר הזמינה לערב שבת. לא היה לה את הזמן הדרוש לרחמים עצמיים, ולשקיעה בכעס ומרירות אשר מובילים לשום מקום, והשעון כידוע, לא נעמד מלכת....  היא החליטה לא לאפשר לסצינת הזעם של דוד, לקלקל את הערב אותו תכננה.

דוד חזר הביתה לאחר זמן מה, אף מילה לא נאמרה. סיוון יצאה לבקר חברה, כך שהם נותרו לגמרי לבדם, המתח באוויר הורגש היטב, ושניהם לא אהבו את שהתרחש ביניהם. הוא פנה לחדר העבודה, ומיכל סיימה את כל ההכנות לקראת הערב. השעות חלפו, עברו, האורחים הגיעו, והערב היה להצלחה.

 ולבסוף כשהאורות כבו ומיכל היתה בדרכה לחדר השינה, היא החלה להרגיש את שדחקה בתוכה שעות רבות – תחושות עלבון, ואכזבה הציפו אותה. עם זאת היתה גאה בעצמה על שהבליגה, ולא אפשרה לרגשות השליליים להשתלט עליה כליל. דוד שכב במיטה צופה בטלויזיה, היא הגניבה אליו מבט, והוא בתגובה הדגיש: "כל הכבוד מיכל, עשית זאת שוב, ארוחת הערב היתה להצלחה"! היא הנידה בראשה בתודה והחליקה אל תוך הסדינים מבלי לומר מילה. דויד כיכך בגרונו ובקול צרוד משהו אמר בשקט: "את בטח מזועזת מההיתנהגות שלי היום, נכון"? ברגע אחד, מיכל כמו נתנה דרור לכל התחושות אותן אגרה בתוכה מאז הצהריים, ודמעות חמות ניגרו ללא סוף במורד לחייה. היא סוף סוף, אפשרה לעצמה להרגיש, באמת לחוש את המצוקה אשר חנקה בתוכה כל אותן שעות, בשעה שדאגה לאורחים, ולכל השאר מסביב.  דויד רכן אליה, כשידו מלטפת אותה ברוך: "אני באמת מצטער מיכל, אין לי מושג מה קרה לי, כן היה לי יום קשה, אבל באמת מיכלי אני... אני לא הייתי...", אמר בקול שבור, "בבקשה תסלחי לי"...  מיכל קינחה את הדמעות, ובקושי פלטה: "אתה פגעת בי מאוד, וכן מאוד קשה לי ההתמודדות עם הכאב אותו אני חשה, אבל דויד, אם אתה באמת מתכוון לכך שאתה מצטער..." דויד קטע אותה בחטף: "אני כן, אני כן מצטער מיכל..." כשדמעות עדיין ניגרות מעינייה אמרה: "אם אתה באמת מצטער, אתה תתנצל בפני ובפני סיוון, היא לא ביקשה להיות חלק מסצינת הזעם שלך"....

דויד זינק מן המיטה, לקח את הנייד בידיו ואמר: "ביקשת, קיבלת, אני עכשיו מחייג אליה".. לאחר רגעים קלים, קולה של סיוון נשמע מעברו השני של הקו: "היי אבא, מה קורה"? דויד הביט במיכל ואמר אל תוך הסלולרי: "סיווני, אני מתקשר בכדי להתנצל בפנייך, ההתנהגות שלי היום בבוקר היתה ממש לא יאה, בבקשה תסלחי לי... ואני רוצה שגם תדעי שהתנצלתי בפני אמא..." "אויי...... אבאלה, איזה חמוד אתה, אני אוהבת אותך...." בקע קולה המתפנק של סיוון לחלל החדר.

דויד הניח את הטלפון על השידה, כיבה את הטלויזיה וגלש לצד מיכל. הוא חיבק אותה ברוך ולחש באוזנה: "אני באמת מתחרט על התנהגותי, סלחי לי, אני כ"כ אוהב אותך, ולא טוב לי כשאת כך..." זה בסדר דויד, אני סולחת לך, אני מאמינה שאתה באמת מצטער, וגם אני אוהבת אותך, ולכן כ"כ נפגעתי, אני עייפה.. בוא נלך לישון ונקום מחר בבוקר חדשים".

לאחר מספר דקות דויד נרדם ברגיעות כאשר הוא חובק אליו את מיכל. היא חייכה לעצמה, כי היתה גאה. גאה שהסבלנות, והאיפוק אשר הפגינה פעלו לטובתה, והיא הצליחה לנטרל מצב, אשר יכל להיגמר רע, ובכך גרמה לכך שבתה תחווה שיעור חשוב -  אין הרגשה טובה מזו, כאשר אנו הם הקוטפים את "פירות עמלנו" במו ידינו.

 כולנו חווים רגעים של איבוד שליטה, בהם אנחנו נוהגים באחרים ללא מעצורים, לא חושבים, ובכך גורמים לעצמנו ולסובבים אותנו עוגמת נפש, וכאב מיותרים אשר בדיעבד יכולנו למנוע, לו היינו קצת יותר רגישים - לכולנו ימים טובים, וגם טובים פחות, ולצערנו ישנם מצבים בהם הקרובים אלינו, היקרים והאהובים עלינו ביותר הופכים להיות לקורבנות הזעם והתסכול הפרטי שלנו, בעוד הם לגמרי חפים מכל פשע. המעידה כשלעצמה מובנת, כולנו בשר ודם, אך אנו מחוייבים להכיר וליטול אחריות על מעשינו, לשלוט באגו אשר תמיד נלחם להיות הצודק, וכאשר אנו טועים, להודות בכך, ולתקן: כולנו עומדים ללא הרף בנסיונות אשר זומנו אלינו, ולא באקראי, כדאי שנלמד, נפיק לקחים, נשפר, ונהיה טובים יותר עם עצמנו ועם אחרים. ככל שניצור סביבנו יותר רגעים  מלאי אהבה ואחווה, כך נחוש יותר אושר,סיפוק ושלווה.